!Yes, I did it

הכירו את חיית המחמד החדשה שלי:

ראש השנה תשע"ב

ערב ראש השנה התקרב ובא ולא ממש ידעתי מה אנחנו הולכים לעשות בו. מאחר וברנדייס היא אוניברסיטה יהודית כהלכתה, החל מיום חמישי היה חופש, בשונה מכל אוניברסיטה וכל מקום עבודה אחר. אז החלטנו לחגוג את ערב ראש השנה, יום רביעי, יחד כל הסטודנטים הישראליים ב-IBS. החלטנו להיפגש אצל איתי, סטודנט MBA בשנה השנייה שגר יחד עם חברתו ג'ואנה בקיימברידג' וכל אחד היה אחראי להכין מנה. האתגר המרכזי היה להכין ארוחה כשרה מאחר ואבידור, סטודנט נוסף הוא דתי. סיון, ליאורה ואני היינו אחראיות על הסלטים והקינוח. החלטתי שאכין את סלט הכרוב המפורסם עם החמוציות ושעועית ירוקה עם צנוברים. שני מתכונים מוכרים ואהובים. ובנוסף, עוגת דבש לקינוח. לאחר עיון מהיר במתכון שקיבלתי מאמא, הנחתי שקפה שחור יהיה לי קשה למצוא פה ולכן מצאתי מתכון באינטרנט של קרין גורן לעוגת דבש שנראתה קלה להכנה.
יום רביעי הגיע, ולאחר שסיימתי את לימודיי, נסעתי לביתו של אבידור כדי להכין את העוגה (צריך כשר, כן?). הכנתי את הבלילה שנראתה לא רעה, הכנסתי לתנור וישבתי לחכות שתהיה מוכנה. מדי פעם הצצתי לעבר התנור והמחזה שהתגלה התחיל להדאיג. העוגה החלה לתפוח מעבר לכל פרופורציה וידעתי שבקרוב היא תתחיל לנזול בכל התנור. וכך היה. היא התחילה לטפטף על כל הרשת ותחתית התנור וחשבתי לעצמי שתהיה עבודת ניקיון אחר כך אבל לפחות נחכה שהעוגה תהיה מוכנה. עברו כמה דקות נוספת, ריח שרוף התחיל לעלות באוויר, הצצתי לעבר התנור וראיתי שהיא פשוט קרסה למטה וטוב לא הולך לצאת ממנה. בדיוק אז צלצל הטלפון. זיהיתי על הצג את מספר הטלפון של דודתי האהובה מתקשרת מארוחת החג בישראל לאחל לי שנה טובה. טיימינג מושלם. נשמתי נשימה עמוקה ועניתי לטלפון. דיברתי איתה, עם בת דודה שלי ועם אמא, איחלנו שנה טובה וקבענו לדבר יום למחרת בארוחת החג השנייה. עם סיום הטלפון, הוצאתי את העוגה מתנור, ניקיתי את כולו זרקתי הכול לפח והלכתי לסופר לקנות מצרכים לעוגה חדשה באדיבותה של ליאורה. חזרתי הביתה, ויחד עם סיון וליאורה הכנו בשיא המהירות סלט ירקות, סלט כרוב עם חמוציות, סלט ביצים, שעועית עם צנוברים, סלט תירס, קציצות ירק, סלט פירות ועוגת תפוחים ודבש. ארזנו הכל ומיהרנו לרכבת שתיקח אותנו לקיימברידג'. כמובן שפספסנו אותה. לקחנו מונית וסוף סוף הגענו לארוחת החג.
בחצר ביתו של איתי חיכה שולחן ערוך ל-14 איש ויחד עם הסלטים וחלה שהבאנו, היה גם חריימה, עוף, אורז ותפוחי אדמה. אווירת החג סוף סוף הייתה באווירה ויכולנו להתחיל לחגוג. היה ערב מהנה מאוד, בירכנו, טבלנו תפוח בדבש, אכלנו, דיברנו, צחקנו, היה ערב שונה ומיוחד.

ביום חמישי בבוקר ליאורה וסיון נסעו לניו-ג'רזי וניו יורק, משאירות אותי לסוף שבוע שלם לבד בבית.
ביום חמישי בערב, עופר הזמין אותי להצטרף לחבריו לארוחת החג. הפעם, ללא מגבלות כשרות, החלטתי לעשות את מה שאני יודעת הכי טוב – עוגיות גידי! אמרתי לעצמי שאם הן לא יצליחו, אני אכנע ולא אנסה להכין יותר כלום כאן. פרצי היצירתיות הקולינרית שלי יאלצו לחכות לארץ. לאחר שטעמתי מהבלילה, היא הייתה מעט מרה לי אבל המשכתי בהכנות כרגיל. אפיתי את העוגיות, ארזתי בקופסא ויצאתי לדרך. מה שיהיה יהיה. שוב נסעתי לקיימברידג' ואחרי חיפושים קצרים מצאתי את ביתו של עודד, שם נערכה הארוחה. גם הפעם הייתה חוויה מהנה לפגוש אנשים חדשים שלא הכרתי אף אחד חוץ מעופר. היה אוכל טעים ואפילו תכנית אומנותית. עופר ניגן על קלרינט, מישהו אחר ניגן באקורדיון, מישהי שרה שיר בצרפתית ואחר הקריא שיר בעברית.
למזלי, העוגיות קצרו הצלחה, אפילו מישהי ביקשה ממני את המתכון והתלהבה איך הן יצאו לי כל כך נימוחות.

ביום ראשון נסעתי לחגיגות האוקטוברפסט שנערכו, איך לא, ב-Harvard Square, קיימברידג'. נסעתי אם אירן ופביאן, שני סטודנטים צרפתים מה-Exchange, מהיותר נחמדים שבהם. ראינו את המצעד שכלל חבורות אנשים הזויים שמנגנים בכלי נגינה שונים, טיילנו בין הבמות השונות וראינו הופעות (בעיקר מוזיקת קאנטרי כמובן) טיילנו בין הדוכנים השונים לחפש קצת אוכל גרמני, איזה פרצל ובירה ולא הצלחנו למצוא. ובסוף ישבנו לאוכל ולשתות במבשלת בירה נחמדה באזור.

זה היה קיר שבו כל אחד קיבל פתק ורשם מה גורם לו לשמחה. באחד הפתקים שהיו תלויים הכי גבוה היה רשום "Tall people". אהבתי.

קצת באיחור אבל,
שנה טובה ומתוקה! מוצלחת ומאושרת מכל קודמותיה! גמר חתימה טובה! וגם על הדרך, חג סוכות שמח!

Niagara Falls, Toronto and Thousand Islands

הכול התחיל בהפנמה שאין עוד הרבה סופי שבוע בהם מזג האוויר עדיין טוב וכולנו (ליאורה, סיון ואני) פנויות בלי מבחן, פרויקט או מצגת להגיש. מפלי הניאגרה היו אחד מהאתרים ברשימת הצ'ק ליסט שבהם רציתי לבקר במהלך שהותי כאן, ליאורה וסיון לא התנגדו, וכך נפלה ההחלטה.
אז החלטנו לחשוב איך לנסוע. הטיסות לאזור היו יקרות מאוד מאחר ונזכרנו ברגע האחרון, לשכור אוטו היה די מתיש מאחר והנסיעה אורכת כ-8 שמונה שעות ללא הפסקות וכרגע אני הנהגת היחידה. אוטובוסים לא מגיעים לשם ולכן החלטנו לחפש טיולים מאורגנים. לא הבחירה המועדפת עליי, בלשון המעטה, אבל נראה שהפעם אצטרך להתפשר, אחרת הטיול לא ייצא לפועל. חיפוש ממושך באינטרנט הביא למספר אתרים שמציעים טיול לאזור שיוצא מבוסטון (הרוב יוצאים מניו יורק) כאשר מחקר מעמיק יותר הביא אותנו למסקנה שכל האתרים הם למעשה אותו טיול, ואף גרוע מכך, זו חברה סינית המציעה טיולים כך שהטיולים נערכים בשפה אנגלית והסינית. ה-Reviews שמצאתי על החברה אף היו חמורים יותר ואמרו שלא ניתן להבין את המדריך הסיני, שהוא מדבר רוב הזמן בסינית ומסיע למסעדות סיניות במהלך הטיול.
היססנו, חשבנו, תהינו, חששנו אבל החלטנו ללכת על זה. חוויה, הרפתקה בפני עצמה. אחרת הטיול פשוט לא ייצא לפועל.

הגענו ביום שישי, בשעה היעודה (7:00 בבוקר) לצ'יינטאון, בוסטון וחיכינו להגעת האוטובוס. סביבנו התקבצו חבורות סינים וניסו לנחש מי איתנו בקבוצה. הייתה גם קבוצה של צעירים שדיברה שפה  סלאבית כלשהי וקיווינו שאולי הם יהיו איתנו. אך בירור קצר העלה שהם בטיול אחר לבולטימור, פילדלפיה ווושינגטון. לבסוף הגיע המדריך/נהג עם טרנזיט של 14 איש ויצאנו לדרך. 3 בנות ישראליות, 11 סינים ומדריך/נהג סיני.
למזלנו, הוא דיבר אנגלית די טובה והיה די נחמד לאורך הטיול גם שביקשנו לעשות דברים לבד ולעזוב את הקבוצה. הוא אמר לנו שבדרך לא נהוג לעשות זאת מאחר ואנשים לעיתים בורחים באמצע הטיול לקנדה ונעלמים (זו הדרך שלהם להגר באופן לא חוקי) אבל אנחנו לא נראות כאלה אז ניתן לסמוך עלינו. אז גם אם הסינים אכלו דברים די מסריחים במהלך הנסיעה (דגים, אצות, צ'יפס), סך הכול החוויה הסינית הייתה יחסית בסדר.
אז יצאנו לדרך הארוכה לכיוון מפלי הניאגרה, דרך שהייתה די מתישה למרות שעשינו מדי פעם הפסקות לשירותים ולאכול. הגענו בשעות אחר הצהריים המוקדמות לצד האמריקאי של המפלים. רק כ-10% מהמפלים ניתן לראות מהצד האמריקאי לכן טיילנו קצת באזור והמשכנו הלאה.

במהלך הדרך, התעוררה בעיה בטרנזיט, נדלקה נורת אזהרה שלא ברור מה משמעותה, אבל זה גרם לשינוי בתוכנית הטיול ונאלצנו לישון באזור מפלי הניאגרה ולא להמשיך לטורונטו כמתוכנן. הנהג רצה להישאר צמוד לאוטובוס של הטיול שיצא מניו יורק כדי שמקרה חירום נוכל להמשיך לנסוע איתו. מה שאומר שאכן נסענו מדי פעם באוטובוס שלהם ובילינו באטרקציות איתם עם מדריך סיני אחר אבל עם קבוצה שדווקא הייתה ברובה לא סינים אלה אמריקאים, חבורת צעירים דוברי ספרדית (ניחוש שלי, ארגנטינאיים) ואיך אפשר בלי ישראלית אחת. כמו כן, זה גרם לזה שהזמן בטורונטו התקצר לקצת יותר מחצי יום במקום יום שלם. טיול מאורגן, מה לעשות...
קמנו בבוקר לכיוון הצד הקנדי של מפלי הניאגרה שם הם מתגלים במלוא תפארתם. כמות אדירה של מים שנופלים לאורך המפל ומתיזים לכל עבר, גם אם עומדים רחוק מהם. אכן מרשים ביותר.
לקחנו את הסירה Maid of the mist אשר שטה ממש קרוב למפלים ואפשר לחוות את עוצמתם מקרוב ולהתרטב לגמרי. זו הייתה חוויה אדירה. מומלץ מאוד.

העיירה Niagara falls עצמה היא כמו כל עיירה תיירותית אחרת עם בתי קזינו ואטרקציות לילדים

לאחר שסיימנו את הסיור,  נסענו לכיוון טורונטו. בטורונטו החלטנו להיפרד לגמרי מהקבוצה ולטייל לבד ברחובות ורק לפגוש אותה בערב במלון. החלטה מעולה שנתנה לנו זמן להסתובב בעיר. בזמן ההסתובבות פגשנו את רייצ'ל וטיילנו איתה באזור צ'יינה טאון ו-Kensington market

בהמלצת אחיה אכלנו ארוחת ערב במסעדת טאפאס שהייתה ממש טעימה. שם שתינו בירה (רייצ'ל אמרה שבירות שאחד מהמאכלים הלאומיים של קנדה..) שהייתה מאוד טובה, בניגוד לכל הזבל האמריקאי.

אז מה למדתי על קנדה לאחר שהות של יום?

1. באמת אי אפשר להבחין בין קנדה לארצות הברית. זה פשוט אותו הדבר. הרשתות, הרחובות, האנשים. אולי ששוהים זמן ממושך יותר מבחינים בהבדל. 
2. אז בגלל זה, באמת יש דגל בכל פינת רחוב ובכל כניסה לחנות או בית. 
3. בניגוד לארצות הברית, לשירותים בקנדה קוראים Washrooms. 
4. Tim Hortons היא הרשת המובילה. הסטארבקס וה-Dunkin Donuts של קנדה. לפני שידעתי את זה, עוד כשהיינו במפלי הניאגרה לפני הנסיעה לטורונטו, הרשת נראתה נחמדה והחליטה לקנות בה סנדוויץ' לפני הנסיעה. הוא היה לא רע בכלל. אז הייתי ממש גאה בעצמי שאפילו סימנתי וי על "חוויה" זו.
5. בקנדה מותר לשתות מגיל 18, בניגוד לארצות הברית, ולכן אפשר לנסוע 10 מטר, לעבור את הגבול ולקנות שתייה בדיוטי פרי של הצד הקנדי. 

היום האחרון התחיל מוקדם במיוחד, היינו צריכות להיות מוכנות ב-5:45 לפנות בוקר. כדי לוודא שאכן נגיע בזמן, סידרו לנו שירות השקמה בבית המלון בשעה 5:00 כמובן בלי שביקשנו (סינים...). נסענו לאלף האיים. זהו אזור בגבול בין קנדה לארצות הברית שבו יש קצת יותר מאלף איים בגדלים שונים כאשר חלקם מהאיים שייכים לכל מיני אנשים, לרוב עשירים, שבנו את בית הקיץ שלהם באי. שטנו בסירה בין האיים וראינו את האיים והבתים השונים שנבנו.

לאחר מכן התחלנו את החזרה הארוכה הבית, הגענו לבוסטון, ולאחר מרוץ מטורף ברכבת התחתית, הספקנו להגיע בשנייה האחרונה ל-Shuttle שייקח אותנו חזרה הביתה עייפות וסחוטות.